הפינה המקצועית
והפעם מפי גילה יובל, מגשרת ומאמנת לזוגיות מצמיחה
קריקטורה ידועה מציירת חתן וכלה שרועים במיטותיהם וחולמים את חלום האהבה שלהם: הוא רואה בחלומו כיצד היא מגישה לו למיטה ארוחת בוקר מפנקת, ובאותה עת, היא חולמת שהוא מביא לה למיטה ארוחה מפנקת. החלום כמובן לא ריאלי. כל מי שעונה לתואר ‘נשוי’ יודע שהאהבה היא קודם כל עבודה ורק אחר-כך אפשר לדבר על פינוק. הרווקים, מבינים שזה לא ריאלי אבל ממשיכים להתפנק בחלום שבו כל אחד זוכה להיות במרכזה של אהבה גדולה.
השאלה הגדולה היא הכן נמצאת תשומת הלב שלי. האם תשומת הלב שלי היא בצרכים שלי, או בצרכים של האחר? האם אני בקבלה או בנתינה? האם הנתינה שלי היא בשביל האחר או בשבילי? האם כשאני נותן אני מצפה באופן אוטומטי לתמורה?
נכון, בסופו של דבר אין נתינה בלי קבלה, זהו מעגל של קבלה ונתינה, השאלה היא איפה תשומת הלב שלי. במערכת יחסים צומחת אנחנו לומדים כל הזמן האחד את הצרכים של השני. מה הוא אוהב לאכול בבוקר? מה הוא אוהב לשתות? האם הוא בכלל רוצה לאכול את ארוחת הבוקר במיטה? מה הוא רוצה עכשיו? איפה הוא נמצא? האם בכלל הוא רוצה ממני משהו עכשיו? אולי כל מה שהוא רוצה כרגע זה להיות לבד? האם ארוחת בוקר מפנקת זה מה שהוא רוצה או מה שאני רוצה?! החלום על ארוחת בוקר מפנקת היא חלום אישי של האחד. חלום של מי שאוהב לאכול ארוחת בוקר במיטה, וזה בעיניו אחד הדברים הכי מפנקים שיש. זה מה שהוא מאחל לעצמו. זה הרצון שלו. האם זהו הרצון של זולתו?!
גם אם אני מכיר את זולתי מקרוב כבר שנים, ברגע זה אינני יודע איפה הוא נמצא. מה הוא נושא איתו. לכן נקודת המוצא שלי אליו צריכה להיות ממקום של למידה ולא ממקום של ידיעה. וכאן באה הבחירה שלי, הרצון שלי לראות ולשמוע אותו כמו שהוא, ולא כמו שאני חושב שאני יודע שהוא. האם אני רואה את עצמי ומשם שומע את האחר, או שאני עוזב את מקומי, ניגש אל זולתי ורואה אותו כמות שהוא? לראות את השני זו משימה לא קלה. זו משימה שמחייבת אותי לשים את עצמי בצד ולפנות את תשומת הלב שלי רק לזולתי. לא לשפוט אותו, לא לייעץ לו, לא לעשות בשבילו וגם לא לחשוב בשבילו. פשוט להקשיב למה שהוא מביא איתו.
כי כמו שאומר הפילוסוף עמנואל לוינס, אם נרצה לראות ולשמוע, האחר תמיד חדש. אהבה אמיתית, מערכת יחסים מצמיחה, היא מלחמה עם עצמי להיות קשוב למה שמביא איתו בן זוגי.
