יונתן ורווית בתחילת שנות הארבעים שלהם. הורים לילדים בתחילת גיל ההתבגרות. הם הגיעו אליי, רגע אחרי ראש השנה מוצפים ועמוסים ברגשות.

"היינו אצל ההורים שלי בראש השנה, אנחנו אצל ההורים של רווית בסוכות, ועכשיו דודה שלי הודיעה על טיול משפחתי שכולם באים אליו. אנחנו מוצאים את עצמנו כל הזמן פועלים לפי הציפיות של כל מי שמסביבנו", מספר יונתן. "התחושה בימים האחרונים היא שאין לי דקה לעצמי. אני מגלה שאני עושה רק מה 'שצריך' ולא עוצרת לחשוב מה אני רוצה, מה בא לי", ממשיכה אותו רווית, בתסכול. "זה לא רק זה", אומר יונתן, "השבוע רצינו להיות יחד בחדר השינה, קצת להחזיר את האינטימיות, אבל הגדולה שלנו רצתה להיכנס ולדבר. מה הייתי אמור להגיד לה? שעכשיו ההורים סוגרים את דלת חדר השינה? הרי ברור מה יעבור לה בראש".

במבט ראשוני, הקושי בו עוסקים יונתן ורווית הוא העומס, שמתבטא בעיקר בחגים. אז אנחנו נוסעים, חוזרים, מארחים, מתארחים, מבשלים, מנקים, שוב נוסעים. אין לנו רגע אחד לעצמנו. אך במבט מעמיק וקשוב יותר לדברים שמעלים בני הזוג, מסתתר לו אתגר אחר: גבולות.

יונתן ורווית מציגים בדבריהם דוגמאות לשלושה מעגלי גבולות שנפגעו: גבולותיה האישיים של רווית שלא קשובה לרצונותיה האישיים ומתקשה להגיד 'לא'; גבולותיהם הזוגיים של רווית ויונתן שמתקשים ליצור פרטיות ואינטימיות בחדר השינה שלהם; ולבסוף גבולותיהם המשפחתיים מול המשפחה המורחבת.

במערכת נישואין ישנן מערכות שונות שמתערבבות זו בזו: הגבר, האישה, בני הזוג, הילדים, משפחת האישה, משפחת הגבר וכן המערכת החברתית. זוגות רבים נופלים למלכודת הגבולות כאשר הם מתקשים להגדיר גבול בין המערכות השונות וליצור סדרי עדיפויות בניהן. נישואין אין פירושם ביטול העצמי של כל אחד מאתנו; הורות אין פירושה ביטול ודחיקת הזוגיות; מחויבויות למשפחה המורחבת שלו/שלה אין פירושם שהמשפחה הקטנה שלנו הולכת לאיבוד.

חג הסוכות מזמין אותנו לחשיבה על המרחבים שאנו חיים בהם. אנו יוצאים מהמרחב הביתי המוכר למרחב הסוכה, השונה באופיו מזה הביתי. הוא מספק לנו הזדמנות לבחון את הצרכים שלנו במרחב ובגבולות. איפה אני במרחב הזה? איפה הזוגיות שלי בתוכו והיכן אנו מציבים את גבולותינו כמשפחה.

הסוכה היא הזמנה, בואו ונענה לה.

חג סוכות שמח.